ע"ע
בית דין ארצי לעבודה
|
154-10
03/05/2011
|
בפני השופט:
1. עמירם רבינוביץ
2. שמואל צור
3. סיגל דוידוב-מוטולה
|
| - נגד - |
התובע:
קלרה שניידר
עו"ד גיא אבני
|
הנתבע:
ניצנים אבטחה בע"מ
עו"ד שרון אלמקייס-חכמון
|
| פסק-דין |
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב' 2037/07), אשר דחה את תביעתה של המערערת.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי
2. המערערת, גב' קלרה שניידר, עבדה במשיבה - ניצנים אבטחה בע"מ - החל מיום 1.2.06 או בסמוך לכך ועד ליום 20.11.06. בחודשיים הראשונים לעבודתה הועסקה כמאבטחת במגרשי כדורגל - ועבדה סך הכול 6 ימים בחודשיים. החל מיום 1.4.06 עבדה כמאבטחת בקניון הנגב בבאר שבע. ביום 19.10.06 קיבלה מכתב פיטורים, בתוקף ליום 30.11.06, אך החלה בפועל לעבוד במקום עבודה אחר - כפי העולה מסיכומיה בבית הדין האזורי - כבר ביום 21.11.06.
3. המערערת הגישה תביעה, לבית הדין האזורי בבאר שבע, במסגרתה תבעה את הזכויות הבאות:
א. פיצויים בגין הפרת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002 (להלן:
חוק הודעה לעובד) - דרישה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי בקבעו כי "
על אף שהתובעת לא קיבלה הודעה בכתב על תנאי העסקתה כנדרש בחוק, תנאים אלה הובאו לידיעתה בשיחה שקיימה עם מר וקנין קודם להצבתה כמאבטחת ב"קניון הנגב"". בית הדין הוסיף כי המערערת לא הצביעה על נזק כלשהו שנגרם לה כתוצאה מהפרתו של חוק הודעה לעובד.
ב. פיצויי פיטורים, בטענה כי פוטרה סמוך לסיום שנת עבודתה הראשונה - דרישה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהתבסס על כך שהודעת הפיטורים נמסרה למערערת לאחר שהשלימה "
כ - 8.5 חודשי עבודה בשירות הנתבעת, מתוכם חודשיים שבהם עבדה לא יותר מ - 6 ימים". בית הדין לקח בחשבון גם את טענת המשיבה כי הפרישה לטובת המערערת כספים לקרן פנסיה, לרבות ברכיב פיצויי פיטורים.
יצוין בהקשר זה כי המשיבה טענה כי כלל לא פיטרה את המערערת וכי יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת האחרונה, אך טענתה נדחתה בהתבסס על מכתב הפיטורים שהוצא על ידה.
ג. דמי הבראה, בטענה כי פוטרה סמוך לסיום שנת עבודתה הראשונה - דרישה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בהתחשב בתקופת עבודתה הקצרה של המערערת, ובכך שטרם השלימה שנת עבודה.
ד. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הן מחמת שפוטרה ללא שימוע, והן מחמת שפוטרה במסגרת מדיניות פסולה של המשיבה לפטר עובדים סמוך לסיום שנה להעסקתם כדי למנוע מהם צבירת זכויות - דרישה זו נדחתה, מחמת שלא הוכחה מדיניות פסולה כנטען.
ה. נוכח כל האמור, התביעה נדחתה במלואה, ללא צו להוצאות.
טענות הצדדים בערעור
4. המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, במסגרתו טענה את הטענות העיקריות הבאות:
א. לא די במתן הודעה בעל פה על תנאי העבודה, ולא בכדי דורש החוק הודעה בכתב. לפיכך זכאית המערערת לפיצוי על עצם הפרתו של חוק הודעה לעובד, וזאת מבלי צורך שתוכיח נזק ממוני.
ב. המשיבה טענה לאורך כל הדרך כי המערערת לא פוטרה, ולכן לא הסבירה כלל את סיבת הפיטורים - שנותרה עלומה. משמעות הדברים, כי המשיבה לא סתרה את החזקה הנקובה בסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן:
חוק פיצויי פיטורים), ולא הוכיחה כי פיטורי המערערת נעשו שלא על מנת להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים. לכך יש להוסיף כי בניגוד לסברת בית הדין האזורי, לא הופרשו לטובת המערערת כספים כלשהם לקרן הפנסיה על חשבון רכיב פיצויים - אלא רק ברכיב תגמולים.
ג. מהסיבות הנקובות בסעיף קטן ב' לעיל, יש לקבוע כי המערערת זכאית לדמי הבראה - הגם שלא השלימה שנת עבודה מלאה.
ד. יש לפסוק לזכות המערערת פיצוי בשל הפרת חובת השימוע - דרישה שבית הדין האזורי כלל לא דן בה.
5. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, והוסיפה את הטענות הבאות:
א. המערערת זנחה, בבית הדין האזורי, את טענתה בדבר הפרתו של חוק הודעה לעובד - ולא התייחסה לנושא זה ולו במילה אחת בסיכומיה.